Did Ben-Gurion Really Want an Independent State?

Amnon Lord in a recent column claims the answer is NO. In a wide-ranging discussion of the recent "revelations" that Teddy Kollek served as a British "informer" prior to 1948, Lord comes to the conclusion that what drove the Mapai during the 1940's was enabling absolute political hegemony over the "Yishuv" and in order to do that they cooperated with the British in 2 crucial areas: 1) keeping the local Jewish population quiet insofar as to what was happening to Jews in Europe. and 2) cooperating in uprooting the Jewish underground groups such as the Irgun and the Lehi.

According to Lord, the Mapai's purpose in all of this was to maintain political control - not necessarily to advance the cause of an independent Jewish state. For that matter he claims that Mapai was perfectly happy remaining in political control as a British vassal - as long as they had political control.

ב-1945, נוכח המאבק המתפתח בין בריטניה לבין המעצמות העולות - ברית המועצות וארצות הברית - על ארץ ישראל והמזרח התיכון, היה האינסטינקט הפחדני של הנהגת הסוכנות, קרי בן-גוריון ושרת, לקבל חסות ופרוטקשן מהשלטון הבריטי הקיים. מפא"י בכלל לא חתרה להקמת מדינה יהודית, אלא עודדה את הבריטים להישאר; המדינה היהודית הוקמה כמדינת אין-ברירה כאשר היה ברור שהבריטים זונחים את בן-גוריון וחבריו ומפקירים אותם לגורלם, אולי בציפייה שאלה יזעיקו אותם חזרה כדי להינצל משחיטה.
מבחינה מדינית, התנהגות כמו ההלשנה של טדי קולק יכולה לקבל צידוק רק אם האוריינטציה החד-צדדית לכיוון בריטניה מוכיחה את עצמה. אלא שהנהגת היישוב לא קיבלה שום דבר בתמורה לשיתוף הפעולה שלה במשך שנות המלחמה. עד 1942 ניתן היה להעלות ארצה אלפי יהודים כדי להצילם מידי הגרמנים, אך הבריטים לא אפשרו זאת, והנהגת הישוב המפא"יניקית לא לחצה עליהם ואפילו סייעה לעצור ספינות עולים. אותה אוריינטציה בריטית לא הניבה שום פרי גם אחרי המלחמה, באותה תקופה גורלית שבין מלחמת העולם למלחמת העצמאות. בניגוד למיתוס האקדמי התעמולתי הנפוץ היום, כאילו "העולם" שהרגיש אשם בגלל השואה הקים את המדינה היהודית, הבריטים, שהיו חלק קובע ב"עולם" הזה, בלמו עלייה לארץ והתנגדו נחרצות להקמת המדינה. הם גם עודדו את הערבים לתקוף את מדינת ישראל לאחר הכרזת העצמאות. לא ברור אם כך איזו תועלת לאומית ומדינית יכלה לצמוח ממדיניות הסזון. נראה שבאותה תקופה פוסט-מלחמתית שיתוף הפעולה של תחילת שנות ה-40 כבר הפך לעסק מושחת, לסימביוזה שארוחה אנינה של צדפות, רוסט-ביף ויין טוב, כפי שמופיע בדיווח על הפגישות בין קולק למפעיליו, מסמלת את מהותה.

It is worth noting that not only was Kollek involved in informing on undrgound fighters, but he was also the one, as Lord points out, who handed over Joel Brand to the British - thus preventing his attempt at rescuing Hungarian Jewry.

באוטוביוגרפיה של שמואל תמיר, שיצאה שנים לאחר מותו, יש תיאור מפורט של "קליטתו" של יואל ברנד בקושטא על ידי אהוד אבריאל וטדי קולק. מי שקורא את הקטעים האלה לא יכול שלא להגיע למסקנה שמעצרו של ברנד על ידי הבריטים באחת מתחנות הרכבת בוצע בעזרתם הפעילה של קולק ואבריאל, כלומר שהם תפקדו כסוכנים בריטים. הסגרתו של יואל ברנד, שבא להציע לבריטים את העסקה של אייכמן להצלת יהודי הונגריה, נועדה קודם כל למנוע ממנו לקומם את דעת הקהל בארץ ובעולם היהודי. אפשר להתווכח אם היו סיכויים כלשהם לביצוע עסקת ה"משאיות תמורת דם"; אבל ודאי שניתן היה, בעזרת יואל ברנד, לבצע הרעשת עולמות על טבח יהודי הונגריה. זה בדיוק מה שהנהגת היישוב פחדה ממנו לאורך כל תקופת השואה, שמא דעת הקהל היהודית בארץ תצא משליטה.

So on this Holocaust Memorial Day and Independence Day period all I could think about was two things: 1) How the leaders of the Zionists (and later the State) will often do anything to maintain political power - and thus can't be trusted with our welfare and 2) How miraculous it is that the Jews have a state despite of all this.

Chag Sameach!!!